<h1>העיטור — שער ראשון הכשר הבשר ח"ג</h1>
<h2>דף כד:</h2>
ומסת' נמי עוף שחוט או בהמה שחוטה מותרת וביה"ש סימן דהאידנא א"י לא שחיט עוף כזו ובהמה נמי לא שחיט כישראל כהאי דמצא גדי שחוט [ב"מ כ"ד ע"ב]. ולא תיקשי אהתם ג"ה (ק"ד) [צ"ה ע"ב] מיהא דרב דאמר בשר כיון שנתעלם מן העין אסור ואסיק רב היכי אכיל בשעתיה וכו' א"נ צרור וחתום א"נ סימנא ואי אית בה טביעת עינא שרי דקי"ל טביעת עינא [עדיפא מ]סימנא והא דגרסינן באלו מציאות דוקא צורבא מרבנן. ה"מ (מצווה) [מציאה] אבל מילתא דשריא לדידי' ולאחריני כיון דלדידי' מהימן לאחריני מהימן ורש"י פסק כרב ורב אלפס כתב דליתא לדרב והא דאקשינן באלו מציאות בההוא דשקיל בשרא דקאמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין דמשמע דהלכתא כוותי' כיון דאתא לקמיה דרב כדגרסינן בירושלמי דרב אדרב פריך (וניתא) [וליתא] בירושלמי ומההוא דנמצא גדי שחוט [ב"מ שם] דלא פריך התם ליכא למישמע דליתא לרב דהתם שחיטה סימן ומסת' דרב לא קאמר אלא דאתיליד ריעותא דאיתבד א"נ דאסח דעתיה מיניה הא לא"ה לא מחזיקינן איסורא כדאמר בפ"ה דביצה [מ' ע"א] אלא ר"ח טריד בשמעתתיה הוה והק"ל אי את תלת לא אסח דעתיה ושקול ש"מ טעמא משום דטרוד בשמעתיה הוה ואפילו כי אתיליד ביה ריעותא ואיכא למיתלי ברובא תלינן כדאמרינן [חולין צ"ה ע"ב] האידנא דהתירא שכיח טפי והיכא דאיכא למיתלי במצוי נמי אזלינן בתר מצוי והא דקאמר רב היכי אכיל בישרא כלומר היכי מניח ליה לכתחלה ליחוש דלמא (איתרמי) אתיליד ריעותא ומשני בשעתיה כו'.
